בבג"ץ 11437/05 הוחלט בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה שיש לבטל את נוהל "הטיפול בעובדת זרה אשר ילדה בישראל" (נוהל מס' 5.3.0023 להלן: נוהל העובדת הזרה) הקובע בנוסחו המעודכן מיום 1.8.09 כמתואר בפסק הדין כי עובדת זרה השוהה בישראל כחוק, הנמצאת בהריון מחודש שישי ואילך, ומסיבה כלשהי נפסקה עבודתה אצל מעסיקה הרשום, או שעבדה אצל מעסיקה הרשום עד לידת תינוקה, יכולה להגיש בקשה לרישיון עבודה מסוג ב/2, ויינתן לה רישיון ישיבה כזה למשך 90 ימים לאחר מועד הלידה. במהלך תקופה זו, על העובדת הזרה לצאת מישראל עם ילדה, אלא שהיא תוכל לחזור ולהיכנס לישראל לצורך עבודה ללא הילד, במשך תקופה של עד שנתיים ממועד הלידה.
שלושה שופטים השופטת א' פרוקצ'יה, השופט ס' ג'ובראן והשופט א' רובינשטיין פסקו שהנוהל הנ"ל יבוטל ויחד עם ביטול הנוהל יבוטל חיובה של העובדת הזרה לעזוב את ישראל עם ילדה בטרם פקעה תקופת רישיון העבודה שניתן לה.
בית המשפט פסק כך בהסתמך על מבחני מידתיות וסבירות.
יש לבטל את הלכת בג"ץ זה ולהחזיר את הנוהל באופן שעובדת זרה בהריון תגורש מידית מישראל.
לא יתכן לאפשר מצב שבו רישיון לעבודה בישראל בתוספת כניסה להריון לישראל יתן תעודת ביטוח לעובדות זרות להגיע לישראל כדי ללדת כאן ולהגדיל את האוכלוסיה הלא יהודית בישראל בכל זמן נתון.
גם פסק דין זה כמו פסק הדין בענין מניעת גירוש המסתננים וכמו פסק הדין של חלק משופטי בג"ץ שהתירו הגירת פלסטינים מעיד על הכוח הרב שניתן לשופטי בג"ץ לפגוע ברוב היהודי באמצעות שימוש פרשני בפסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ומעיד על הצורך לתקן את פסקת ההגבלה באופן שיהיה ברור ששופטי בג"ץ לא יוכלו לפסוק פסיקות שיפגעו ברוב היהודי במדינה אפילו לא באדם אחד, לא באמצעות הריון של עובדות זרות, לא באמצעות הגירת פלסטינים ולא באמצעות מניעת גירוש מסתננים.